ללמד ,לאמן , להדריך ולעמוד מול קבוצה (במיוחד בימינו) , זו אומנות בפני עצמה .
באומנות הקראטה, זה שילוב עם פעילות ספורט ומקצועיות. במיוחד שרוב התלמידים של ימינו סובלים מסף סבלנות שואף לאפס ואין סוף למגוון של בעיות קשב ריכוז ,(עם או בלי ההיפר אקטיביות ).
לעניין , להיות עכשווי, לקבל את האמון של התלמידים ושל ההורים, זו מחמאה בפני עצמה (שאני מודה עליה יום יום).
זה משהו, שנולדים איתו לפי דברי אבי זיכרו לברכה , בהחלט גם תוצאה של 58 שנות נסיון ,שבנוי על מפגש עם דמויות פדגוגיות מהסוג שפס הייצור שלהם פג מזמן.
היכולת להסתכל על תלמיד ולהבין לפי שפת הגוף שלו , תגובותיו והתייחסותו לסובבים אותו, מה הם הקשיים שלו , או הרגישות שלו , זו גם מתנה ,כישרון ונסיון . זו יכולת להרגיש את מה שעובר על מי שמולך ובהתאם לזה גם להנגיש את המידע הלימודי וקצב הלמידה.
להרכיב קבוצה שהיא שונה מהמבנה המקובל במשרד החינוך שהוא קבוצות גיל בני אותו הגיל, שיוצרות צפייה טבעית ,שכולם יהיו כמו איזה תבנית, זהים בקצב הלמידה וההתפתחות .. טעות ! קלסית נפוצה , שמבלבלת מאוד ( בעיקר את ההורים) ללמוד בקבוצות רב גילאיות זה יתרון עצום, שמאפשר לילדים לפעמים להתחבר לצעירים או בוגרים יותר בנינוחות מהממת ומאפשרת לילד לקבל את עצמו בלי השוואה של עצמו לקבוצות הגיל שלו , שבהרבה מקרים זה מתסכל מאוד . כי ההתפתחות והבשלות , ללמידה כזו או אחרת היא אישית ומכך גם נובעים הבדלי קצב ספיגת נתוני הלמידה .
מריה מונטסורי(Maria Montessori) רופאה ופסיכולוגית ילדים
מונטסורי פיתחה את אחת משיטות החינוך המשפיעות בעולם, ביססה את כל המודל שלה על כיתות רב-גילאיות (לרוב במחזורים של 3 שנים).
ז'אן פיאז'ה (Jean Piaget) – תיאוריית השלבים הקוגניטיביים . למרות שפיאז'ה התמקד בשלבי התפתחות, התיאוריה שלו משמשת תמיכה משמעותית ללמידה רב-גילאית דרך מושג ה"קונפליקט הקוגניטיבי".כי הוא האמין שלמידה וחשיבה מתפתחות כאשר ילד נתקל במידע שמאתגר את התפיסה הקיימת שלו (חוסר איזון קוגניטיבי). אינטראקציה עם ילדים בגילים שונים וברמות הבנה שונות מייצרת את אותם קונפליקטים חיוביים ומאלצת את הילדים לשנות ולהרחיב את מבני החשיבה שלהם.















